HYPERREALITY | October 13, 2024 to October 19, 2025

Wende Museum | Culver City, CA, United States
Exhibition: Counter/Surveillance: Control, Privacy, Agency
Curated by Joes Segal and Marieke Drost



The site-specific installation covers the Wende Museum’s windows with a layer of coded drawings. The seemingly abstract drawings originate from photographs selected to represent the identity and worldview of the artist. Using a custom-built painting machine, the intimate portfolio was subjected to a series of manipulations and encodings to the point of unrecognizability.
Hyperreality, a term coined by Jean Baudrillard, blurs the distinction between reality and representation. In today's digital world some of our fundamental human needs - for self-representation, communication, and belonging - are met through hyperreality. In return for a momentary satisfaction of our thirst for contact, we often consent to pay the price of being watched, monitored, and controlled. While surveillance has many dimensions, Hyperreality focuses on our rooted compliance with it.


HYPERREALITY POSITIONS INDEX

Liat Segal Hyperreality Windows Map



Read more...

Impossible Object | ART IN SPACE

by Liat Segal and Yasmine Meroz
INTERNATIONAL SPACE STATION, Low Earth Orbit | April 2022



Impossible Object is one of the few contemporary artworks ever made and sent to Outer Space.

It is a sculpture made of liquid water. The liquid’s three-dimensional form does not get its shape from any vessel and as such cannot exist on Earth, but only in Outer Space in the absence of gravity. The sculpture is built as a composition of brass rods and tubes, through which water flows. With no gravitation to direct the water downwards, the water clings to the sculpture’s metal structure, forming a dynamic three-dimensional liquid composition, shaped by the water’s surface tension and adhesion forces. The sculpture’s composition of rods and tubes resembles a wavy staircase that has no directionality. The work questions shape and form. In the absence of gravitation, what is the shape of a piece of sea or a handful of a wave?
‘Impossible Object’ is a research-based artwork, where micro-gravity physics is the medium.

‘Impossible Object’ was activated and documented on the International Space Station (ISS) by astronaut Eitan Stibe during mission AX-1, April 2022, as part of Rakia Art Mission. Axiom Mission 1 (Ax-1) was the first private astronaut mission on the International Space Station (ISS), a collaborative effort between SpaceX (shuttle) on behalf of Axiom Space in cooperation with NASA, in which four crew members conducted science, art and outreach activities.

Impossible Object - art in Space - by Liat Segal and Yasmine Meroz Impossible Object - art in Space - by Liat Segal and Yasmine Meroz Impossible Object - art in Space - by Liat Segal and Yasmine Meroz Impossible Object - art in Space - by Liat Segal and Yasmine Meroz

The work was created as part of Rakia Art Mission (Ramon Foundation) with support by Mifal Hapais, Asylum Arts, European Union's Horizon 2020 Research and Innovation Program (GrowBot), and The George S. Wise Faculty of Life Science, Tel Aviv University.



Rakia Art Mission curator: Udi Edelman.
Video by: Naomi Meroz and Assaf Arviv

אובייקט בלתי אפשרי | ליאת סגל ויסמין מרוז

׳אובייקט בלתי אפשרי׳ הוא אחת מעבודות האמנות העכשוויות המעטות שנוצרו ונשלחו אל החלל החיצון.

שיתוף פעולה של האמנית העכשווית ליאת סגל והפיזיקאית יסמין מרוז. עבודתן המשותפת של השתיים, ׳אובייקט בלתי אפשרי׳, שוגרה באפריל 2022 לתחנת החלל הבינלאומית (ISS) במסגרת משימת "רקיע", בה השתתף האסטרונאוט הישראלי איתן סטיבה בטיסה המסחרית הראשונה (AX-1) אל התחנה.

׳אובייקט בלתי אפשרי׳ הוא פסל שמבנהו התלת מימדי עשוי ממים נוזליים שאינם מקבלים את צורתם מכלי קיבול כלשהו, וככזה אינו יכול להתקיים על פני כדור הארץ אלא רק בתנאי חוסר כבידה. זוהי יצירת אמנות מבוססת חשיבה מחקרית, בה המדיום הוא למעשה הפיזיקה של התנהגות מים בתנאי חוסר כבידה.

הפסל בנוי משלד של צינורות ומוטות פליז אליהם מוזרמים מים. בהעדר כבידה, המים הולכים ויוצרים סביב המוטות מעטפת נוזלית בעלת מבנה תלת מימדי המשתנה עם הזמן, ומקבלים את צורתם בזכות מתח הפנים של המים ומשיכתם אל דפנות המוטות. מבנה הפסל המתכתי, המזכיר גרם מדרגות גלי וחסר כיוון, מעלה שאלות לגבי מהות הצורה בסביבה נטולת כבידה וכיווניות, ובפרט, מהי צורתם מים? כיצד נראים חתיכה של ים או חופן של גל?

ב׳אובייקט בלתי אפשרי׳ מרוז וסגל מתבוננות על מקומה של התרבות והאמנות בתקופה בה האנושות חווה התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות מואצות. כעת, עם ניצני תיירות החלל ולאחר שהתאפשרו תנאים לקיום בסיסי ולבטחון, ראוי לשאול שאלות על מוסר, תרבות אנושית ואמנות גם מחוץ לכדור הארץ.

׳אובייקט בלתי אפשרי׳ הופעל ותועד בתחנת החלל הבינלאומית (ISS) באפריל 2022 על ידי האסטרונאוט הישראלי איתן סטיבה, במהלך משימת החלל AX-1, משימת החלל האזרחית הראשונה אל תחנת החלל הבינלאומית. המשימה היא תולדה של שיתוף פעולה בין SpaceX, Axium וNASA, במהלכה ארבעה אסטרונאוטים ביצעו משימות מדעיות, אמנותיות וחינוכיות.

עבודת האמנות ׳אובייקט בלתי אפשרי׳ נוצרה במסגרת משימת האמנות רקיע (קרן רמון) ונתמכה על ידי מפעל הפיס, אסיילום ארטס, תוכנית הורייזן של האיחוד הארופאי (גרואו-בוט), והפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב.
אוצר משימת האמנות רקיע: אודי אדלמן.


Wrote about Impossible Object:
Jerusalem Post [Eng]
AICF [Eng]
Mako [Heb]
Maariv [Heb]
Al-Halal Podcust [Heb]



Read more...

Tropism | January 2020 - December 2021

by Liat Segal and Dr. Yasmine Meroz
Genia Schreiber Tel Aviv University Art Gallery
Curators: Dr. Tamar Mayer and Dr. Sefy Hendler



A field of robotic plants is positioned at the gallery space. Inspired by natural plant behavior, the large-scale shoots slowly move in response to the changing light. Tropism, plants’ motion in response to stimuli, is expressed by the carbon-fiber mechanical shoots as they follow the artificial magenta sunrises and sunsets.

Curators Text | Dr. Tamar Mayer and Dr. Sefy Hendler

We have before us a field of robotic “plants,” which traces the characteristics and behaviors of real plants. The artist Liat Segal, known for her sophisticated use of technology, has created giant stalks that respond to changing light in the gallery space. Similar to plants in nature, their motion follows the light and adapts as it changes. The stalks are coated with carbon fibers, a material that incorporates both organic and artificial qualities, imparting to the stalks a futuristic feeling. Their motion is based on scientific data from the research of Dr. Yasmine Meroz, who studies plants’ memory and decision making – research being conducted as part of the GrowBot project, with financing by the European Union.
This innovative collaboration between an artist and a scientist has subverted the common notions we hold about plants. In medicine, the state called “vegetable” indicates a loss of consciousness, thought, recognition, and ability to absorb information from the surroundings. This approach can be traced to Aristotle’s claim that plants lack comprehension, senses, and motion. But today we know that all this is untrue: plants respond to external stimuli and even respond with movement. The work before us makes us aware of them as rational beings, capable of learning, solving problems, and making decisions – beings with complex comprehension and behavior which is not human, but not necessarily inferior to that of humans.
”Tropism,” directional movement in response to external stimuli, challenges the familiar hierarchy between nature and humanity. In the strange, surrealistic world that Segal has created, the plants have grown to human proportions and move about at human speed. The mechanical soundtrack of their movements stands in opposition to plants’ calm, balanced behavior in nature. This is a work that asks the viewer to consider changes that take place over time, in the artificial sunrises and sunsets that illuminate the gallery and the stalks’ reaction to them. Natural plants, rooted in the ground, act as an integral element of a wide net of species – allies and rivals. Even though plants compete for resources, they do not fight with species that are stronger than them, and they know how to establish an optimal balance between their need for survival and their need to protect their immediate environment. In this sense we, human beings, have a great deal to learn from plants about the equilibrium required for a sustainable way of life.

Video by: Naomi Meroz and Assaf Arviv


טקסט אוצרותי | ד"ר תמר מאיר וד"ר ספי הנדלר

לפנינו שדה של "צמחים" רובוטיים, המתחקה אחר תכונותיהם והתנהגויותיהם של צמחים. האמנית ליאת סגל, הידועה בשימושה המתוחכם בטכנולוגיה, יצרה גבעולי ענק שמגיבים לתאורה המשתנה בחלל הגלריה. בדומה לצמחים בטבע, תנועתם עוקבת אחר האור ומתאימה את עצמה לשינוייו. הגבעולים מצופים סיבי פחמן, חומר המשלב איכויות אורגניות ומלאכותיות גם יחד באופן שמעניק להם תחושה עתידנית. תנועתם מבוססת על נתונים מדעיים מתוך מחקרה של ד"ר יסמין מרוז, המתמקד בקבלת החלטות ובזיכרון של צמחים – מחקר שחלקו מתקיים במסגרת פרויקט GrowBot ובמימון האיחוד האירופי.
שיתוף פעולה חדשני זה בין אמנית ובין מדענית הופך את היוצרות בנוגע לכל מה שידוע לנו על צמחים. בעולם הרפואה המצב המכונה "צמח" מתייחס לאובדן של מודעות, חשיבה, הכרה ויכולת לקלוט מידע מהסביבה. תפיסה זו מבוססת על טענתו של אריסטו שלפיה צמחים הם חסרי תפיסה, אמצעי חישה ותנועה. אבל היום אנו יודעים שכל זה אינו נכון: צמחים קולטים גירויים מהסביבה ואף מגיבים בתנועה. העבודה שלפנינו מעוררת מודעות להיותם יצורים תבוניים, בעלי יכולות למידה, פתרון בעיות וקבלת החלטות – יצורים בעלי תפיסה והתנהגות מורכבות שאינן אנושיות אך גם לא נחותות בהכרח.
"טרופיזם", תנועת הצמח כתגובה לגירוי חיצוני, היא עבודה שמערערת על ההיררכיה המוכרת בין הטבע לבין האדם. בעולם המוזר והסוריאליסטי שיצרה סגל, הצמחים גדלו לממדים אנושיים ונעים בקצב אנושי. גם הפסקול המכני של תנועתם עומד בסתירה להתנהגותם השקטה והמאוזנת בטבע. זוהי עבודה שמבקשת מצופיה להתבונן בשינויים שחלים לאורך זמן, בזריחות ובשקיעות המלאכותיות שמאירות את חלל הגלריה, ובתגובת הגבעולים אליהן. הצמחים, הנטועים בקרקע, פועלים כחלק אינטגרלי מרשת רחבה של מינים – בני ברית ויריבים. אף כי הצמחים מתחרים על משאבים, הם אינם נאבקים במינים חזקים מהם ויודעים ליצור איזון אופטימלי בין צורך ההישרדות ובין שמירה על סביבתם המיידית. במובן זה יש לנו, בני האדם, הרבה מה ללמוד מצמחים על מערך האיזונים הנחוץ עבור אורח חיים מקיים.



Wrote about Tropism:
Timeout Tel Aviv [Heb]
The Times of Israel
Portfolio Magazine [Heb]



Read more...

Epicenter

> Hansen House, Jerusalem | 2022



A drawing machine reacts to sound. Inspired by the function of a needle on a record, the marker vibrates, drawing the rhythms in circular paths on the paper that rotates underneath. Segal explores the tension between harmony and disharmony, between synchronicity and lack thereof. She does not aim for a precise recording of the sound. Instead, she invites disturbances into the work by altering the way the machine translates the audio. By adjusting the density and the sensitivity of the marker she adds her own interpretation to the drawing, filtering the sounds through her own consciousness.
Read more...

FOMO | 2019

Petach Tikva Museum of Art, Israel | Curator: Nohar Ben-Asher

--- NEWS: FOMO was selected for Lumen Prize 2020 shortlist!




The work ‘FOMO’ observes collective behavior at times when digital media are no longer simply channels for exchanging information but are also a significant force affecting the human soul.

Feeling FOMO, Fear Of Missing Out, is not uncommon at this digital age. This anxiety manifests itself in an obsessive attempt to stay connected, continuously fearing of missing out social, romantic, professional or other opportunities. This hyper-connectivity, however, further fuels feelings of isolation. The work FOMO expresses the human need for intimacy and social connection, the difficulty of being present in the moment, and the human attempt to avoid loneliness.

A cluster of robotic agents is positioned at the center of the gallery. Each autonomous individual reacts to its neighbors’ actions; when active, the individual agent tilts from side to side, broadcasting its state to other members of the cluster. If other individual senses the nearby commotion, it is likely to join, fearing of missing out an exceptional experience. Yet, shortly after joining, it loses interest and continues to look for other even more phenomenal occurrences that may happen nearby. At this physical simulation, each member of the group forever tries to minimize its FOMO.

The work is inspired by the research field of Complex Systems, physically simulating a system comprised of multiple autonomous agents that affect one another without any central control. Similarly to other complex systems, such as flocks of birds or schools of fish, while each individual expresses rather simple conditioned responses, the collective phenomena of the group may be incredibly complex.


FOMO was commissioned by Petach-Tikva Museum, Israel, as part of the group exhibition ‘Deep Feeling: AI and Emotions’, curator: Nohar Ben Asher



העבודה FOMO בוחנת התנהגות קולקטיבית בעידן בו מדיה דיגיטלית אינה עוד ערוץ להעברת מידע בלבד אלא כוח בעל השפעה מהותית על נפש האדם. במיצב תריסר פרטים רובוטיים המוצבים כאשכול, זה לצד זה. כל פרט מתנהג באופן עצמאי - מתנודד באמצעות מנגנון פנימי, בתגובה לפעולות שכניו. כשפרט חש ששכניו הקרובים פועלים הוא יצטרף לפעולה, יתחיל להתנדנד מצד לצד, תוך שהוא משדר אל עבר שכניו את מצבו. כעבור זמן מה יאבד עניין ויחזור לחפש גירויים חדשים. בכך, הפרטים בסימולציה שואפים למזער את חרדת ההחמצה, ה-FOMO (Fear Of Missing Out) שלהם.

המושג 'FOMO' מתאר חוויה נפוצה בעידן הדיגיטלי המבטאת חשש לפספס הזדמנויות חברתיות, רומנטיות, עסקיות או אחרות. חרדה זו מדגישה מחד רצון כפייתי לשמור על קשר רציף עם אחרים ומאידך מעצימה תחושה של בידוד חברתי. המיצב מתבונן בצורך האנושי באינטימיות ובקשר, בקושי לנכוח ברגע בעולם רווי גירויים וברצון האנושי להפיג את תחושת הבדידות.

המיצב שואב השראה מתחום המחקר של המערכות המורכבות ומהווה בעצמו מערכת המכילה מספר רב של פרטים המשפיעים זה על זה, ללא מערך פיקוד מרכזי או הכוונה חיצונית. בדומה למערכות מורכבות אחרות כדוגמת להק ציפורים או קן נמלים, על אף שהפרטים באוכלוסייה פועלים על פי התניות פשוטות, במבט-על על מערכת מסוג זה ניתן לצפות בהתנהגויות קולקטיביות מופלאות במורכבותן.

העבודה מוצגת במוזיאון פתח תקווה לאמנות, כחלק מהתערוכה הקבוצתית 'רגשות ובינה מלאכותית'. אוצרת: נוהר בן אשר.

Read more...

Output | Solo Exhibition | May 3 - September 28 2019

Galerie Charlot | Kikar Kedumim 14 Tel Aviv-Yafo
Curator: Valerie Hasson-Benillouche





OUTPUT is a showcase of machines’ products, created by Liat Segal. These outputs are the final steps of processes, at which data and concepts are fed to machines, manipulated, and finally, materialized in the physical domain.

RANDOM WALK 2.0 | 2019 In a world so overwhelmingly complex, we tend to make simplifications and view our lives as a series of logical steps and choices. ‘Random Walk’ is a mathematical process that describes random motion over time. A large painting machine visualizes computational simulations of Random Walks. A virtual agent flips a simulated coin, affecting its following steps. The complex trajectories are drawn, subjected to chance and forces defined by the algorithm.



VESSEL STREAMING | 2018 Vessel Streaming observes the human endeavor to explore and control. A location-based installation at La Rochelle, France, used geo-location data collected from online sources. Sea vessels that had passed through the port of La Rochelle were logged and mapped via a painting machine, at a process of collection and preservation of data and history.



PLATE RECORDER | 2017 Collaboration with ceramicist Roy Maayan Plate Recorder is a digital era homage to analog, connecting sound, visual and matter. Ready-made ceramic plates are used as a medium for recording sounds. A custom-built painting machine etches sound waves, creating ‘ceramic plate records’. Sounds have been collected, tagged and categorized, along with the stories underlying them, into a physical archive of being.



THIS IS NOT A TYPEWRITER | 2016 The work questions observation capacity at times of post-truth and information overload. Digital texts are transformed by a machine to visual geometric encryptions. Mechanical calligraphic brushstrokes draw the textual information using a set of coding systems. The resulting encoded images are unreadable to the human viewer but contain all the textual information summed onto ink-on-paper drawings. The inputs to the machine are computer generated texts, created by a Fake News Generator.



ORIGINALS FACTORY | 2011 A reflection on digital, mechanic and plastic approaches to art, abstraction, and originality. Paint is pumped by a machine at precise positions and slide downwards, leaving vertical marks on a large canvas. A group of words is selected as input for each painting. Each word is represented by a different color. The number of times people used each word at search-engines is retrieved by online tools and affect the amount of paint that is dropped on the canvas at different positions.







Wrote about the exhibition:

Meirav Rahat (Heb)



Read more...

Random Walk | Solo Exhibition | 2019

Artists Residence Herzliya | Jan 12 - March 9th 2019
Curator: Ran Kasmy-Ilan 

--- NEWS: Random Walk was chosen for Japan Media Arts Festival 2020 Jury Selection!






Video: Yoav Bezaleli


Wrote about the exhibition:

JPost (English)
Calcalist (Hebrew)
Uncoated Magazine (Hebrew)

Awards:

Japan Media Arts Festival 2020 jury selection


Curator's Text:

This is a time of absolute truths: black or white, good or bad, profit or loss, one or zero. No third possibility exists. We have internalized the language of code and are now trying to apply it to every decision, every perception, every choice. We wish to present everything on a uniform scale, as if every ethical dilemma, financial plan, and culinary selection can be broken down into a single currency, an established exchange. As if we can apply the same principles to choosing a washing machine, our lifelong profession, or the values we instill in our children.

This concept of a standard measurement is, of course, an illusion. And yet, it is an important illusion. In a world so overwhelmingly complex, this concept enables us to imagine our lives as a series of logical steps and choices – lives that can be foreseen with sufficient data and processing power. As if the world was comprised of a clear set of causes and effects, and not a chaotic array starring a revolving sword of arbitrary randomness looming over our heads.

The fundamental language of binary code reigns over all. Incapable of encapsulating the human experience with all its intricacies and subtleties. However, it is its tyrannical and rigid nature that draws us to try and grasp it with both hands as our salvation. The very idea that there are no absolutely right or absolutely wrong choices, and that even if they did exist, we would be unable to make them, is too difficult to tolerate.

“Random Walk” is a mathematical process that describes random motion over time. In the very center of her new solo exhibition, artist Liat Segal has positioned a machine that makes this chaotic movement tangible with form. This installation, taking up the entire gallery space of the Herzliya Artists’ Residence, is comprised of three parts: cause, effect, and ripple.

Cause: The cause is a large metal cylinder, a raised platform positioned as an altar, at its head a stretched piece of black latex. A coin rests on the latex. An internal mechanism sucks in and then releases the latex every few seconds, allowing the coin to bounce up continuously, an eternal round of heads or tails, ad infinitum. This is a flipistical machine. It holds only two possible outcomes. Both are absolute. Neither it no you have the power to influence which outcome is presented. The tally is inevitable, involuntary, and uncontrollable. Distribution is uniform and discrete, random and repetitive. Fate tosses a coin and it spins and falls, a finality. That is the very nature of coin tossing – it eases those difficult moments when we have to decide between different possibilities and have no crucial data to rely on, or when the options have no common moral ground to compare and evaluate.

The result of each toss is recorded by the camera positioned above the cylinder. It is presented in binary values on an electronic screen, updated every few seconds. The flashing numbers provide empirical readings of the coin toss. Can this screen be trusted? That remains unclear. The screen points ahead to the other two elements of the machine.

The tossed coin is a single dollar from a series coined in 1979-1981 with the image of Susan B. Anthony, one of pioneers of the women’s rights movement. It was the first American coin to depict a woman. Never popular, its production was stopped quickly. Alongside Anthony’s profile is the famous inscription “In God We Trust”, the official American motto from 1956 onwards. On the other side, over the head of a bald eagle bearing an olive branch, is a Latin inscription: E PLURIBUS UNUM (“Out of many, one”), throughout 1872-1956 another US motto. Thus, one side of the coin tends to determinism, while the other espouses the unity formed from melding many individual identities often in contention and without the ability to tip the scales either way. Alternatively, it may be that the symbolic significance of the coin is nothing but the undersigned attempt to find a pattern, to connect the dots in the search for comprehensible meaning.

Indeed, we spend our lives endlessly seeking out patterns and adhering to rules. If some rules are still lacking, we’ll invent them. We are aware that sequences of events may transpire at random but prefer to believe in causality. Pitching our expectations into the universe in the hopes it adjusts accordingly.

Effect: The coin’s guidance activates the second component of this machine by Segal. Here, the circle at the base of the cylinder from the first element – the cause – reappears on a larger scale, now on the opposite gallery wall. Here also the circle provides a base, but now bears the weight of a cone comprised of 1,165 narrow black polyurethane bands that bursts out of it, extended tautly towards a point in the center of the space. A shining metal ring holds them, a shackle floating mid-space, an inverted vanishing point that sketches a delicate and precise three-dimensional image.

The black mass narrows down to a pinprick. The bands leave the perimeter on the wall to blend into a glowing dark form. Out of many, one. This wonder, hovering between heaven and earth, is possible thanks to constricting forces powered by two mechanical belts that pull the cone up and sideways, along with the brass weight pulling it down.

The coin tossing outcomes are translated into values, these are fed into the engine as it pulls the belts in different directions. The shackle shifts imperceivably as the belts and weights move. The cone sways slowly from side to side, its bands bunching and relaxing, reflecting the light, a vibrating shadow of thousands of diagonal lines on the wall and floor. Like a huge animal snout, its movements measured and clumsy, each made up of countless details and fragments of force. The coin toss awakens the ghost within the machine, undermining the perception that the cone is merely an inanimate object.

We attribute life to the cone because of its motion, but also thanks to the aesthetic choices made by Segal: the circular manacle, the bands so reminiscent of reins, the ropes. We associate the powers at play with some social, or interpersonal meaning. If the means to bind something are here, there must be something meant to be bound, something to discipline. Control indicates someone has surrendered.

We cannot be indifferent to what we identify as an object when it begins to move in a way that gives it the impression of life. We naturally tend to project our humanity beyond the bounds of where humanity ends. We attribute a will to lifeless objects and experience intense emotional reactions when faced with machines. This familiarity with machines works in two directions; we have been accustomed to thinking of ourselves as intelligent machines. Thinking machines. Survival machines. among the myriad metaphors of the digital age, we see our cognizance as a data processing mechanism.

Ripple: The cones motion in the space is recorded by another camera, and the shackle’s placement activates a third movement.

The circle appears again in the machine’s third component. At first, the coin and platform were raised; a small circle inside a larger one. Then the circle appeared on the wall, where it served as the base of the black-banded cone. Its diameter has expanded. Now, in the third movement, it grows yet again.

Circles are perfect, continuous. No beginning or end, no corners or angles. Every point on the circumference is equally distant from the center. The constant ratio between diameter and circumference always remaining the same (irrational). The circle’s shape is an abiding image, with examples too many to number, from tribal gathering circles, Dante’s nine circles of hell, Christian saintly halos. Circles are timeless. Divine, as befitting a symmetrical shape so flawlessly balanced. The circular space provided by Segal also carries its own ritualism. It pulls at the senses, as we prefer the ceremony over bare reality. It simplifies matters. It offers security. A promise of salvation, or at the very least – control.

The ripple, the third element, is a round metal dais. Its surface is black and glossy. Hundreds of clear cups of water, of varying sizes and shapes, are stationed atop it. They are upside down, their rims resting on the dais, each half-filled with water. Each also contains several tiny magnets. Hundreds of transparent incubators, miniscule nests with a tiny magnet nestling.

The cone’s motion causes ripples within the upside-down cups, and triggers the motion of additional, invisible magnets placed under the dais. In turn, this movement stirs the minute magnets in the cups. Called to action, they respond instantly, jumping in all directions, bouncing within the clear walls of the cup encapsulating their private universes, agitating the water and then dropping still. Awaiting the next call. A community of single units, each trapped in their individual bubbles, rattling along together, knocking against translucent, perfectly round cages. Their movements are similar, but separate. They constitute a complex system, they are a mass.

In its automatic-arbitrary autonomy, Segal’s machine has no regard for the significance of its motion, motion neither positive nor negative. Statistically speaking, the longer the coin gets tossed and the various forces remain at play, the action averages out but the variance increases: in most cases, it stays close to the average, but over time the probability of reaching the extremes rises.

Segal, an artist that began a career path in the fields of computer science and biology, translates information and complex systems into physical spaces. She deals in the questions of existence in the age of Big Data by materializing them. And when data is tangible, when we can stand beside it, study it with our own eyes, we may learn something about ourselves, about free will and the choice of this time – right now.

In her work, Segal attempts to control the uncontrollable, to regulate the arbitrary, to contain excess complexity. She is well aware how impossible this is, but nevertheless continues. And why not? Knowing something is impossible has never stopped us from wanting it. This desire is a raw substance, a catastrophe, and also life. What has been shall remain, and what was done will continue to be done. Unless we choose otherwise.



הזמן הזה הוא זמן של אמתות מוחלטות: שחור או לבן, טוב או רע, רווח או הפסד, 1 או 0. אפשרות שלישית אינה קיימת. הפנמנו את שפת הקוד, וכעת אנו מנסים להחיל אותה על כל החלטה, כל תפישה, כל אפשרות. אנחנו מבקשים להציג את כל הדברים על סקאלה יחידה, כאילו ניתן לפרוט כל דילמה מוסרית, התחבטות פיננסית והעדפה קולינרית לערכיו של מטבע יחיד, בעל שער חליפין ידוע. כאילו ניתן לבחון באותו אופן את הבחירה במכונת הכביסה שנרכוש, במקצוע שנעסוק בו ובערכים שננחיל לילדינו.

אמת מידה יחידה כזו היא אשליה, כמובן. ואף על פי כן, היא אשליה חשובה. בעולם מורכב עד בלי שאת, היא מאפשרת לנו לדמיין את חיינו כמערך שדבר מוביל בו לדבר אחר בצורה מושכלת – כזו שנוכל לחזות, בהינתן די נתונים וכוח עיבוד. כאילו היה העולם מערך נקי של סיבות ותוצאות, לא מכלול פרוע ששרירותיות המקרה תלויה בו מעל ראשנו כחרב המתהפכת.

שפת הקוד הבסיסית, הבינארית, עריצה. היא אינה יכולה להכיל את החוויה האנושית על כל מורכבותה ודקויותיה. ובכל זאת, דווקא עריצותה וקשיחותה הן המפתות אותנו להשליך עליה את את יהבנו. המחשבה שאין בחירות נכונות או שגויות באופן מוחלט – ושגם אילו היו, לא היו לנו הכלים לקבל אותן – קשה מנשוא.

"הילוך מקרי" הוא תהליך מתמטי המתאר תנועה אקראית לאורך זמן, ובמרכז תערוכת היחיד החדשה של ליאת סגל ניצבת מכונה המנכיחה ומיישמת תנועה אקראית כזו. מיצב זה, המתפרש על שטח הגלריה של משכן האמנים כולו, נחלק לשלושה – גורם, אפקט וגל.

גורם

הגורם הוא גליל מתכתי גדול: במה מוגבהת כמזבח ובראשה מתוחה יריעת לָטֵקְס שחורה. על היריעה נח מטבע.

מנגנון פנימי שואב ומשחרר את יריעת הלטקס מדי כמה שניות, ובכך מניע אותה להטיל את המטבע ללא הרף, עץ או פלי שוב ושוב, לנצח. זו מכונה פְלִיפִּיסטית. היא מחזיקה שתי תוצאות אפשריות בלבד. שתיהן מוחלטות. אין לה ולא לנו שליטה בצד שעליו יפול המטבע. ההכרעה בלתי נמנעת, בלתי רצונית, בלתי נשלטת. התפלגות אחידה ובדידה, אקראית, חוזרת ונשנית. הגורל מוטל באוויר, מתהפך, נקבע. זה הרי טיבה של הטלת מטבע: היא מקילה עלינו להכריע בין אפשרויות שונות כאשר אין לנו נתון מכריע להסתמך עליו, ולחלופין, כאשר אין להן מידה ערכית משותפת שנוכל להיעזר בה.

התוצאה של כל הטלת מטבע נקלטת בעדשת המצלמה שמעל הגליל. היא מוצגת בערכים בינאריים על לוח תצוגה אלקטרוני, המתעדכן מדי כמה שניות. המספרים המופיעים על הלוח מספקים לנו קריאה אמפירית של הטלת המטבע. האם אפשר להסתמך עליה? לא ברור. לוח המספרים פונה הלאה משם, אל שני רכיביה האחרים של המכונה.

המטבע המוטל הוא דולר אחד מסדרה שהוטבעה בשנים 1979–1981 עם דיוקנה של סוזן ב. אנתוני, מחלוצות התנועה הפמיניסטית. זה המטבע האמריקאי הראשון שנשא את דיוקנה של אשה. הוא מעולם לא היה פופולרי, וייצורו הופסק במהרה. לצד צדודיתה של ב. אנתוני, שהניחה את יסודות התנועה למען זכות הצבעה לנשים, מופיע המשפט הידוע "In God We Trust", המוטו האמריקאי הרשמי מאז 1956. על צדו השני של המטבע, מעל ראשו של העיטם לבן–הראש שבפיו ענף זית, נמצא הכיתוב הלטיני "E PLURIBUS UNUM", ״מִתּוֹךְ רַבִּים אֶחָד״, המוטו האמריקאי הבלתי רשמי משנת 1872 ועד 1956. צדו האחד של המטבע נוטה לדטרמיניזם. האחר דוגל באחדות הנוצרת מחיבור של זהויות אינדיבידואליות רבות, שבעניינים רבים הן ודאי חלוקות זו על זו ואין להכריע ביניהן. לחלופין, ייתכן שכל המטען הסמלי שנושא המטבע אינו אלא ניסיון של הח"מ למצוא תבנית, לחבר בין הנקודות לכדי משמעות נהירה.

אנחנו הרי מחפשים תבניות ומתחקים אחר כללים בלא הרף. במקרה שלא נמצא כאלה, נמציא אותם. אנו מודעים לכך שרצף אירועים יכול להתקיים באקראי, אבל מעדיפים להאמין בחוקיות. להשליך את הציפיות שלנו על העולם ולקוות שייערך בהתאם.

אפקט

ההדרכה של המטבע מפעילה את הרכיב הבא במכונה שבנתה סגל, והעיגול המהווה את בסיס הגליל ברכיב הראשון – הגורם – חוזר בקנה מידה גדול יותר על הקיר בצדה האחר של הגלריה. העיגול שב ומשמש שם בסיס, אך הפעם הוא בסיסו של קונוס שמרכיבות 1,165 רצועות הפוליאוריטן השחורות והצרות שפורצות ממנו, נמתחות ומתנקזות לעבר נקודה במרכז החלל: טבעת מתכת מבהיקה, נזם אשר צף במרכז החלל, נקודת מגוז הוֹפְכִית המתווה מעין רישום תלת–ממדי עדין ומדויק.

הגוש השחור הולך וצר. הרצועות מתרחקות מצורת העיגול שהן מתוות על הקיר ומתאחדות לכדי מאסה כהה ומבריקה. מִתּוֹךְ רַבִּים אֶחָד. על הפלא הזה, התלוי בין שמים וארץ, פועלים כוחות המתיחה שמפעילות שתי חגורות מכניות המושכות את הקונוס מעלה ולצדדים, כמו גם משקולת פליז המושכת אותו מטה.

תוצאות הטלות המטבע מתורגמות לערכים המוזנים למנוע המושך את החגורות בכיוונים שונים. הטבעת נעה במידה מינורית בלבד תחת השפעת החגורות והמשקולת. הקונוס נע לאט מצד לצד, רצועותיו נמתחות ונרפות חליפות, מחזירות אור, צלן רוטט באלפי קווים אלכסוניים על הקיר והרצפה. כמו חוטם ענק של חיה, תנועותיו מדודות ומגושמות, כל אחת מורכבת מהמוני פרטים ושברירי כוחות. הטלת המטבע, אם כן, מעירה את רוח הרפאים שבמכונה וחותרת תחת מעמדו של הקונוס כאובייקט דומם.

אנו מייחסים חיים לקונוס בגלל תנועתו, אך גם בגלל האסתטיקה ששיוותה לו סגל: הטבעת הנחזית כנזם, הרצועות הנחזות כרתמות, החבלים. אנו מייחסים לכוחות הפועלים משמעות חברתית, בין–אישית. קשירה פירושה שיש מי שמבקש לכבול, להטיל משמעת. שליטה פירושה שיש מי שנכנע.

אנחנו לא יכולים להיות אדישים למה שאנו מזהים כאובייקט ברגע שבו הוא מתחיל לנוע באופן המשווה לו מראית עין של חיים. מטבענו אנו נוטים להשליך את אנושיותנו אל מעבר לגבולות האנושי. אנחנו מייחסים רצון לאובייקטים דוממים וחווים תגובות רגשיות עזות מול מכונות. ההזדהות שלנו עם המכונות דו–כיוונית: הורגלנו לראות גם בעצמנו מכונות מחוכמות. מכונות חשיבה. מכונות הישרדות. תחת משקל המטאפורות של עידן המחשוב, אנו רואים את הדעת שלנו עצמה כמעין מנגנון עיבוד מידע.

גל

תנועת הקונוס בחלל נקלטת בעדשת מצלמה נוספת, ומיקומה של הטבעת מפעיל את התנועה השלישית.

העיגול שב ומופיע גם ברכיב השלישי של המכונה. תחילה היו המטבע והבמה המוגבהת; עיגול קטן בתוך עיגול גדול ממנו. אחר כך הופיע העיגול על הקיר, שם שימש בסיסו של קונוס הרצועות השחורות. קוטרו גדל. כעת, במופע התנועה השלישי, הוא גדל שוב.

העיגול הוא שלמות, המשכיות. אין לו התחלה ולא סוף, לא פינות ולא צדדים. כל נקודה על המעגל שווה לאחרות במרחקה מן המרכז. היחס הקבוע בין קוטר המעגל והיקפו יעמוד תמיד על אותו מספר (אי–רציונלי). צורת העיגול היא סמל ותיק. הדוגמאות לא יימנו מרוב: מעגל ההתכנסות בתרבויות שבטיות, תשעת מעגלי הגיהינום של דנטה, הילות הקדושים הנוצרים. העיגול הוא נצחי. אלוהי, כיאה לצורה סימטרית שאין מאוזנת ממנה. גם המתווה החללי מבוסס העיגולים שמספקת לנו סגל פולחני באופיו. יש בכך דבר–מה המושך את לבנו: אנו מבכרים את הטקס על פני המציאות העירומה. הוא מפשט אותה. יש בו ביטחון. הבטחה לגאולה, ולכל הפחות, לשליטה.

הגל, הרכיב השלישי במכונה, הוא במה מתכתית עגולה. פני השטח שלה שחורים ומבהיקים. מאות כוסות מים שקופות, בגדלים שונים ובצורות שונות, מוצבות עליה. הן הפוכות, שפתותיהן נושקות למשטח הבמה, כל אחת מלאה במים כדי מחציתה. בכל יחידה כזו כמה מגנטים קטנטנים. מאות חֲמָמִיות שקופות ובכל חֲמָמִית – הַס, פֶּן תָּעִיר! – שוכן לו מגנט זעיר.

תנועתו של הקונוס מעלה אדוות במשטח הכוסות ההפוכות, ומתורגמת לתנועה של מערך מגנטים נוסף, בלתי נראה, המצוי מתחת לבמה. תנועתו קוראת את אלפי המגנטים הזעירים שבכוסות לפעולה. והם נענים מיד, קופצים תזזיתית, מתנגשים בקירות השקופים של יקומם הפרטי, מסעירים את המים סביבם ושוב דוממים. ממתינים לקריאה הבאה. קהילה של בודדים, כל אחד כלוא בבועה משלו, יחדיו הם מרצדים, יחדיו נוקשים בקירות השקופים של כלאם העגול, המושלם. פעולותיהם דומות אך נפרדות. הם מערכת מורכבת. הם המון.

האוטונומיה האוטומטית–שרירותית שמביאה בפנינו סגל אדישה למשמעות פעולתה – ואת הפעולה הזו לא ניתן להגדיר כשלילית או חיובית. מבחינה סטטיסטית, ככל שתימשך הטלת המטבע והכוחות השונים ימשיכו בפעולתם, הפעולה תתמצע, אך השונות תגדל: ברוב המקרים אמנם נישאר סמוך לממוצע, אך לאורך זמן עולה הסבירות להגיע גם לקצוות רחוקים יותר ויותר.

סגל, אמנית שמגיעה משדה מדעי המחשב והביולוגיה, מתרגמת מידע ומערכות מורכבות לכדי חללים פיזיים. היא עוסקת בשאלות קיום בעידן נְתוּנֵי עָתֵק על ידי הגשמתם בחומר. וכאשר המידע מוגשם, כאשר אנו יכולים לעמוד לידו, לבחון אותו בעיני הבשר, אנו יכולים ללמוד משהו על הזהות העצמית שלנו, על רצון חופשי ועל בחירה בזמן הזה.

בעבודותיה, סגל מנסה לשלוט בבלתי נשלט, לאלף את השרירותי, להכיל את המורכב יתר על המידה. היא מודעת היטב לחוסר האפשרות של הדבר, אך ממשיכה בשלה. ולמה לא?הידיעה שדבר כלשהו הוא בלתי אפשרי מעולם לא מנעה מאיתנו לרצות בו. הרצון הזה הוא חומר גלם, הוא אסון והוא חיים. מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה.

אם לא נחליט אחרת.

Read more...

Written In Stone | 2018

@ Printscreen Festival | Design Museum Holon




We are constantly faced with huge amounts of information, not knowing its reliability, sources or the motives behind it. We can no longer use the filters we fine-tuned over the years to tell truth from deception. At times when world leaders shamelessly provide us with 'alternative facts', the concepts of truth and falsehood are no longer binary. Our current default assumption regarding reported news is that they are fake, and even if the lie would be revealed, it will bring no real consequences.

The installation "Written In Stone" visualizes sounds taken from public records of political figures in Israel. The sound waves are painted by a large machine, using disappearing ink a, on a large rotating fake-stone surface. The speeches are written in ink that isn’t ink, on a stone that isn’t stone, and everything is bound to disappear shortly after its appearance.




Read more...

Plate Recorder | 2017

In collaboration with Roy Maayan
> Latvia International Ceramics Biennale, 2018 | Rothko Center, Daugavpils
> Jerusalem Design Week 2018 | Hansen House, Jerusalem
> Cluj Ceramics Biennale, 2017 | Muzeul de Arta Cluj-Napoca





‘Plate Recorder’ is a digital-era homage to analog, translating sound into matter. Sounds were collected, tagged, and categorised, along with the stories underlying them. A custom-built machine etched the sound waves off fresh overglaze covering ready-made ceramic plates, creating ‘ceramic plate records’. In contrast to industrial vinyl records, the recording process is not optimizing audio quality and precision. This process of translation is quite opaque as lines may overlap, the liquid overglaze flows, and environmental noise is welcomed. While recording each sound one can change its sensitivity and pace via dials and buttons, adding a subjective viewpoint to the visual interpretation.

Plate Recorder has recently been exhibited at the Jerusalem Design Week (Hansen House, Jerusalem, June 2018) and at Cluj Ceramics Biennale (Muzeul de Arta Cluj-Napoca, Cluj, October 2017). Live Plate Recording performances were at the center of the opening events of both exhibitions.

Wrote about Plate Recorder:
Nonagon
Notcot
Portfolio
.Cent
Cult











Read more...

Transformations: Co-show with Shlomi Shaban + 'Not A Typewriter'

@ Fresh Paint 9 | Tel Aviv, 2017


Transformations was commission by Fresh Paint 9 and Volvo Time
Photos by Revital Topiol

Read more...

Vessel Streaming | Solo Exhibition | Zero1 Festival | 2018

@ La Rochelle, France, March-April 2018 | Curator: Diego Jarak







The physical ocean, as well as the digital sea of information, are still unconquered frontiers. Throughout history, untouched territories ignited the imagination of humans, as they tried to tame the forces of nature and discover what is beyond grasp. The heritage of the old-days explorers is nowadays directed towards the vast digital frontlines. The exhibition, spanning along two historical locations at La Rochelle, suggests different reflections on the human endeavour to explore and control.
Complementary aspects of human control are at the heart of two installations; Control via physicality vs. power by history writing, that is, by the process of selecting and archiving data. These two echoes compose a chronicle of the attempt to control but at the same time of human fragility.

A location-based installation at Tour de la Chaîne features hundreds of drinking glasses, collected by La Rochelle’s residents, containing sea water. The glasses are positioned upside-down with their top edges on the surface, locking the water between each glass and the structure below. A concealed mechanism, made of multiple moving magnets, forms waves within the glasses. These waves and currents manifest an ephemeral representation of true data of vessel’s motion at sea. Geo-location information, collected from online sources, logs the positions of sea vessels that had passed through La Rochelle at least once during the months prior to the exhibition. This information is mapped onto the cluster of glasses.

Simultaneously, at Centre Intermondes, machine-made paintings were created based on the same information, accumulating into a digital-analog visual archive. Each painting depicts a composition of vessels’ routs along specific areas of the map, selected by the artist. In contrast to the fluid geographical representation at Tour de la Chaîne, this is a process of collection and preservation of data and history.

Vessel Streaming took place as part of ZERO1 Numeric art and Culture Festival 2018, La Rochelle, France.



Vessel Streaming is dedicated to Prof. Richard Feynman, who is an inspiration for this work and for life in general.

“When I was a junior or senior I used to eat at a certain restaurant in Boston. I went there by myself, often on successive evenings. People got to know me, and I had the same waitress all the time. I noticed that they were always in a hurry, rushing around, so one day, just for fun, I left my tip, which was usually ten cents (normal for those days), in two nickels, under two glasses: I filled each glass to the very top, dropped a nickel in, and with a card over it, turned it over so it was upside down on the table. Then I slipped out the card (no water leaks out because no air can come in ­­ the rim is too close to the table for that). I put the tip under two glasses because I knew they were always in a hurry. If the tip was a dime in one glass, the waitress, in her haste to get the table ready for the next customer, would pick up the glass, the water would spill out, and that would be the end of it. But after she does that with the first glass, what the hell is she going to do with the second one? She can't just have the nerve to lift it up now!”
- "Surely You're Joking, Mr. Feynman!" by Richard P. Feynman







Read more...

THIS IS NOT A TYPEWRITER | Solo Exhibition | 2016

@ Kanya Project | PLUG-N-PLAY & EIGEN + ART LAB, Berlin

The technical term ‘Not a typewriter’ is an error code used by early days Unix operating systems to indicate an invalid input\output. Unlike the algorithm, a human observer is likely to seek patterns and meanings within an invalid input, a representation or a visual code. On the other hand, when being overflowed by massive amounts of data, how many of these inputs pass one’s attention filter, to begin with?

At the center of the exhibition stands a large painting machine, titled ‘Not a Typewriter’, drawing continuous calligraphic visual codes from digital texts. Mechanical calligraphic brushstrokes draw the textual information, creating two-dimensional geometric encryptions. The texts are mapped into visuals using mapping and coding systems created by Segal. The character sequences are first represented by numerical values (ASCII). These numbers are then mapped to coordinates according to predefined sets of rules and fed as inputs to the machine affecting its motions. The resulting encoded images are unreadable to the human viewer but contain all the textual information summed onto permanent ink-on-paper drawings that are then hanged for display.

A second machine, ‘Typewriter 2.0’, shows temporary glimpses of texts that appear and disappear in front of the observers’ eyes. The machine prints the texts using a material that reacts to UV exposure by temporarily changing its color. This machine-invoked change is ephemeral and the texts fade in seconds, allowing new texts to appear. While this machine shows the text in a readable format, one must have the patience to observe it along time in order to actually read and absorb it.

The inputs to the machines are computer-generated texts. Fake articles are created automatically via an iterative process of combinations, mutations, and manipulations of multiple online sources. These textual ‘ready-mades’ are stitched together contextually into semi-coherent articles and fed into the machines. The texts are sometimes strange and even alienating. The machines, which are the opposite of ready-made, add mechanical noise and irregularities to the resulting images. In these nonverbal glitches, the human observer may find communication and patterns too.

“This Is Not a Typewriter” was created during Axel Springer PLUG-N-PLAY artist in residence program, in collaboration with EIGEN + ART LAB Berlin, Fall 2016.

Hosted by KANYA BERLIN

Wrote about the exhibition:

WideWalls




Read more...